<h1>כל בו הלכ' ראש השנה סימן ס"ד</h1>
<h2>דף כו:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל, מצות עשה של תורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעין בו, בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן של כבש הכפוף. ואפשר לומר, כי הכונה בזה שיכוף כל אחד נפשו, ויכוין ליבו לעשות רצון יוצרו. וכל השופרות פסולים, חוץ משל כבש. והראב"ד חולק, ואומר כי המצוה כפופין, אבל אם תקע בשל יעלים יצא. [ואפשר] כי דעת הר"מ ז"ל אינו אלא למעט של פרה, אבל של עז ושל תיש כולן בכלל כבש הם. וכן של יעלים. ובלבד שיהיו כפופין. והלכך דיעבד כשרין. וכן כתב הבעל ההשלמה ז"ל, וה"ר יצחק ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
צפהו זהב מבפנים פסול, לפי שהקול קול זהב ולא קול שופר, (ולא) [וכן] במקום הנחת פה. צפהו מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא. ומפרש בירושלמי מפני שבטל חללו של חיצון. ויש מפרשים מפני ששופר אחד אמר רחמנא ולא שתי שופרות, וזה תוקע בשנים, שהרוח עובר בין שניהם בהכרח. ואף על גב דאמרינן קדחו בזכרותו כשר, לא דמי, דהתם הזכרות מדובק בו היטב, ורוח לא יבא ביניהם, אבל שופר בתוך שופר אי אפשר לעשות כך. ומכל מקום אם קול פנימי שמע, כלומר שהוציא ראש הפנימי לחוץ והניח פיו על פיו יצא, שאין זה רק קול שופר אחד. הרחיב את הקצר וקצר את הרחב פסול, דרך העברתו בעינן. (הירו') [והירושלמי] מביא סמך על זה, על שם מן המצר קראתי יה. ואם הפך הצד הפנימי לחוץ, כמו שהופכין הכתונת, (נראה לי) [נראה לומר] שפסול, שאין זה דרך העברתו מן הבהמה. והירושלמי פוסלו, לפי שבטל חללו. ויש מכשירין אותו, כיון שנשאר הרחב רחב והקצר קצר. היה ארוך וקצרו כשר. פירוש שלא תאמר שאין לו לשנותו ולקצרו אחר העברתו מראש הבהמה. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ, אפילו העמידו על גלדו, כשר. היה קולו עבה או דק או צרור כשר, שכל הקולות כשרין בשופר.
נקב, אם סתמו שלא במינו פסול. סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם, ולא עכבו הנקבים שנסתמו התקיעה, הרי זה כשר. יש מפרשים שלא עכבו התקיעה קודם שנסתמו, שלא היה נקב גדול כל כך, והיו תוקעים בו בלתי נסתם ומשמיע קול, הרי זה כשר, אבל אם היה קודם הסתימה מעכב התקיעה, כלומר שהיה גדול כל כך שהרוח יוצא ממנו, עד שלא היה משמיע קול כלל, ועכשיו שהוא משמיע כשסתמו פסול, ואפילו סתמו במינו, לפי שזה הקול קול הסתימה ולא קול השופר, או משום דהוי כשני שופרות. ויש מפרשים אם מעכב את התקיעה קודם שנסתם, שנפגם קולו מפני הרוח שיוצא ממנו, ואינו מעכב מכל וכל, אבל קולו צרור פסול, אף על פי שחזר לקדמותו על ידי הסתימה, שזה קול הסתימה והוי כשני שופרות, אבל אם אינו מעכב, שאין נקיבתו ניכרת בקול כשתוקעין בו כשר, ואפילו לא סתמו, שאין הנקב מפחיתו כלל. ומכל מקום ראוי לסתמו, שלא יראה פגום. ויש מפרשים אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה, כלומר שעדיין ניכר בקולו שהוא נקב, שאין קולו יפה כקול שופר שלם פסול, כיון שאין הסתימה מועלת בו להשיבו לקדמותו, ואם לאו כשר. ולזה הפירוש נראה שצריך לסתמו, שאם לא נסתם יהא פסול, כיון שקולו פגום מחמת נקב. וה"ר יצחק ז"ל כתב והיכא שנקב וסתמו במינו וחזר קולו לכמות שהיה כשר, ואפילו היה הנקב מעכב את התקיעה מקודם לכן כשר. ובשלא במינו, היכא דמעכב התקיעה פסול לדברי הכל, והיכא דלא מעכב פלוגתא דרבי נתן ורבנן. והירושלמי פירש אם היה מעכב את התקיעה, שנפגם קולו קצת, וסתמו וחזר לקדמותו פסול, שקול הסתימה הוא זה, אבל אם לא סתמו כשר, אף על פי שהיה קולו פגום או צרור, שכל הקולות כשרין בשופר. ולפי דעת הרי"ף והר"מ במז"ל שופר שניקב אין לו תקנה, אם לא בג' דברים, שלא יהא הנקב מעכב את התקיעה, ויסתם במינו, ושישתייר רובו שלם, וכן דעת הר"ז ז"ל. והריא"ג ז"ל כתב שאם אינו מעכב התקיעה, אם סתמו במינו אפילו נפחת רובו כשר, ואם נשתייר רובו שלם, אפילו סתמו שלא במינו כשר.
נסדק לארכו פסול. יש מפרשים שנסדק כולו, ויש מפרשים שאפילו לא נסדק אלא כל שהוא, לפי שמשנסדק כלל כח התקיעה מבקיעו ומאריך הסדק בכל פעם ופעם, ופסול. וראוי להחמיר בזה. נסדק לרחבו, אם נשתייר שיעור התקיעה כשר, וכאילו נכרת ממקום הסדק ואילך. (ונראה לי) [ונראה לומר] דדוקא כשנשתייר שיעור תקיעה לצד הפה, שרואין כאילו נכרת ממקום הסדק ואילך, אבל נשתייר לצד הרחב כשיעור ולא לצד הפה פסול. והריא"ג והבעל העיטור פסקו דכל זמן שישתייר שיעור תקיעה, לא שנא מלמעלה ולא שנא מלמטה (כשר') [כשר]. ולא דמי להוסיף עליו כל שהוא דפסול, לפי שאין בזה תוספת שהוא השופר עצמו. ואף על גב דחשבינן כאילו נכרת ממקום הסדק, הני מילי לענין שצריך שישתייר בו כשיעור, אבל יש בו כשיעור כשר. וכתב הראב"ד בדרשה שלו, שאפילו הסדק לארכו, אם מהדקו היטב וקושרו היטב בחוט או במשיחה כשר, לפי שהקשר ההוא כשהוא מהודק יפה יפה מונעו שלא להתבקע עוד. והוא שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. וה"ר יצחק ז"ל כתב נסדק לארכו אינו פסול, עד שיהא בכל האורך.
ושיעור השופר, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. ויש מפרשים שצריך שיראה לכאן ולכאן כשיעור שאוחז בידו, ונמצא שיהיה אורך השופר ג' טפחים. והפירוש הראשון נראה עיקר, שהרי במסכת נדה תני ה' דברים שיעורן טפח השוחק, וחשיב חד מינייהו שופר.
קדחו בזכרותו כשר, דמין במינו אינו חוצץ. דבק שברי שופרות, כלומר שני שברי שופרות שלמות בעגולן, אלא שלא היה שיעור שופר באחת מהן, ודבקן להיות שיעור בין שתיהן, או הוסיף על שופר שיש בו שיעור לנאותו שיהיה ארוך, או כדי שיתן קולו גדול מכמות שהיה, פסול. ויש פוסקים שאם היה בו שיעור והוסיף עליו כשר.
התוקע בתוך הבור או בתוך הדות או בתוך המערה, פירוש שהוא עצמו בתוך הבור או בתוך המערה, אותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו, ואם קל הברה שמעו לא יצאו, ואותן העומדים עמו בתוך הבור או במערה יצאו. והעומד בחוץ ותקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמעו יצאו, ואם קול הברה שמעו לא יצאו.
<h2>דף כח.</h2>
שופר של עבודה זרה (ושל) [של] גוי, אין תוקעין בו לכתחילה, ואם תקע יצא. שופר הגזול שתקע בו יצא. שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, ואין בקול דין גזל.
והמודר הנאה משופר, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. שאם תאמר נהנה בשמיעת הקול, מצוות לאו ליהנות ניתנו. פירוש, אדם אחר תוקע לו והוא שומע, אבל הוא עצמו, אמר הגאון שאסור לתקוע בו, אפילו תקיעה של מצוה, מפני שיש הרבה בני אדם נהנין כשהן עצמן תוקעין, וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא (לשנויי) [לשרויי] בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואית דאמר דדוקא כי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, הני מילי כי אמר הנאת שופר עלי, אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי, אסור אפילו בתקיעה של מצוה, דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. וכן כתב ה"ר מאיר הלוי ז"ל. ואם אמר קונם של שופר עלי, משמע דעת הכל נדר, ואין נדר חל על דבר שאין בו ממש. והמודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, ולא ליקרי ליה מהנה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
<h2>דף כט.</h2>
כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא המחוייב ידי חובתו. לפיכך אשה או קטן [אין] מוציאין השומע מהן. וכן החרש אינו מוציא, לפי שהוא פטור, שהדבר תלוי בשמיעת קול, וזה אינו שומע. ואפילו מדבר ואינו שומע, שהוא כפיקח לכל דבריו, אינו מוציא, כיון דאינו שומע, דלאו בר חיובא הוא. אנדרוגינוס מוציא את מינו, דבריה בפני עצמה (הוא) [היא], והכי איתא בפרק קמא דחגיגה [ד' ע"א]. ואינו מוציא שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, מפני שהטומטום כשנקרע אפשר שימצא זכר ואפשר שימצא נקבה. וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אפילו לעצמו אינו מוציא, אלא כיצד יעשה שיצא ידי חובתו, שומע מבן חורין שיתקע לו, שאפילו לעצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו.
הכל חייבין לשמוע קול שופר, כהנים לויים וישראלים גרים ועבדים משוחררים, אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין. ונראה שכיון שהנשים פטורות אין ראוי לברך על התקיעה לנשים, וכן בכל מצות עשה שהזמן גרמא כגון לולב וסוכה וכיוצא בהן. והראב"ד ז"ל כתב שאין לעכב על ידן אם רצו לברך. וכן נראה דעת ה"ר משולם ז"ל. והר"ף ז"ל כתב מכל מקום רגילים לתקוע גם בשביל נשים, וגם מברכין, ולא הוי ברכה לבטלה, מפני שמכניסות עצמן בחיוב, מידי דהוה אלולב עכ"ל. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבין.
<h2>דף כט:</h2>
בזמן הזה שאנו עושין ב' ימים בגלות, כדרך שתוקעין בראשון כך תוקעין בשני. ואם חל יום ראשון להיות בשבת תוקעין בשני בלבד.
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין שופר בגבולין, לפי שאין הכל בקיאין לתקוע והכל חייבין לשמוע, גזירה שמא יבא ויוליכנו ד' אמות ברשות הרבים למי שיתקע לו, ויחייב סקילה. ויש שואלין, אמאי לא דחינן ראש השנה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר, כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה. והתשובה, זימנין דמקלע המולד בה' י"ח, והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן, (משום) [ומשום] ו' דאד"ו, ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר, נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד"ו, נמצא שלא יהא נקבע עד יום ה' אחר המולד, וכל האי לא דחינן משום דמיחזי כשיקרא.
<h2>דף לב.</h2>
ערבית שחרית ומנחה מתפללין אבות וגבורות וקדושת השם. ונהגו להוסיף באבות זכרנו, (וגבורות) [ובגבורות] מי כמוך, (וקדושת) [ובקדושת] השם ובכן ובכן [ובכן]. ובכן שם הוא שעולה האותיות למנין אני והו. ואף על גב דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות, תשובה לגאון, הני מילי צרכי יחיד, אבל צרכי רבים אמרינן, דהא עבודה כולה צרכי רבים היא, ואומר במקדש תרצה עבודתינו. וענין אלה השלשה ובכן שאומר בקדושת ה', ענינם מלכיות זכרונות שופרות. הראשון שהוא ובכן תן פחדך, כלומר ענין שממליכין אותו על הכל. ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו, והשני שהוא ובכן תן כבוד לעמך, הוא לבקש מלפניו זכרון לטובה. והשלישי שהוא ובכן צדיקים יראו וישמחו, הוא מענין שופרות. כי כל הרשעה כעשן תכלה, ותעביר ממשלת זדון מן הארץ, זה נוטה למה שמצינו בתורת כהנים ובמה, בשופר של חרות, ומה שגומרין בה ותמלוך אתה ה' לבדך וכו', הוא לומר מעין חתימה סמוך לחתימה, שחותם בה המלך הקדוש. ואחר כך אומרים אתה בחרתנו. וכתבו הגאונים ז"ל שאין אומרים ותתן לנו ה' אלוהינו מועדים לשמחה, כמו בשאר ימים טובים, לפי שאין רגל זה לשמחה, אלא להיות עומד באימה וביראה, ולפיכך אין אומר רק ותתן לנו ה' אלוהינו את יום הזכרון הזה זכרון תרועה באהבה מקרא קדש, ודברך אמת וקיים לעד. וכן אומר בקדוש היום. וכתב ה"ר נתן [ז"ל] וזה לשונו, לפי שזהו תפלה, לא היה הר"מ [נ"ע] אומר לא בברכות של הפטרה ולא בקדוש, לפי שאינם של הודאה. וכן היה קדושו, אשר בחר בנו וכו', ותתן לנו ה' אלוהינו [באהבה] את יום הזכרון [הזה] זכרון תרועה באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים וכו', וזכרון תרועה באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון ע"כ. ואף על פי שהוא ראש חדש. אינו צריך להזכיר של ראש חדש, דאסקינן בערובין [מ' ע"ב] דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. וכן בחתימה אינו מזכיר של ראש חדש. ודברך אמת וכו', פירוש, לפי שאמר למעלה מזה מלוך על כל העולם וכו', עד (ויאמרו) [ויאמר] כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, אומר ודברך אמת וקיים לעד. פירוש, אתה הבטחתנו בכמה מקומות בענין הגאולה, שתהיה לך לברך המלוכה, ולכך אנו מבקשים שתאמת דבריך, כי דברך אמת וקיים לעד. (פיר') [פסיקתא] כשדן הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון שיתף מדת רחמים למדת הדין, שנאמר ויאמר ה' אלהים הן האדם, והתנה לו שכך ידין את בניו במדת רחמים. וזהו שאמר דוד לעולם ה' דברך נצב בשמים. פירוש, לעולם תהיה מדת רחמים, כי דברך נצב לעולם ואמונתך לדור ודור. וכך התנית לאדם הראשון, זהו כי אתה אלהים אמת. לעולם ה' דברך נצב בשמים ואמונתך לדור ודור, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, כשבראת עולמך יצרתו במדת רחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ובבריאת אדם (ויברא) [וייצר] ה' אלהים, אלהים מדת הדין, ה' מדת רחמים, ובהן תבנה עולמך. ובעת סלחת לאדם הראשון סרחונו, הבטחתו שתציב ותשמור דבר זה לדורות הבאים אחריו. ומה היא ההבטחה, אמר ר' סימון אותו יום שסלח בו סרחונו לאדם הראשון, יום שבת ויום הכפורים היה, והבטיחו הקדוש ברוך הוא כי ביום זה יסלח עוונותם של ישראל. ויש אומרים יום שבת וראש השנה היה. ועל הכל חלה דוד פני אל שיציב וישמור אותו הדבר לעמו לדורות. והיינו דחותמין בקדושת יום טוב של ראש השנה ויום הכפורים ודברך אמת וקיים לעד, שתעמיד אותו דבר שהבטחת לאדם, שתשפוט עולמך ברחמים. רצה, ומודים, וכתוב לחיים. שים שלום, בספר חיים, אלהי עד שלא נוצרתי. זהו סדר תפלת ערבית ושחרית ומנחה. אך שאחרי ערבית אומר קדיש מיד, ואחר תפלת שחרית ומנחה אומר אבינו מלכנו חטאנו לפניך. לפי ששנינו פעם אחת גזרו תענית ולא נענו, וירד ר' עקיבא לפני התיבה, ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, ומיד נענה. וכשראו אותו הדור שנענה באותה תפלה, הוסיפו עליו דברי בקשות ותחנונים, וקבעום לי' ימי תשובה. ועוד היום נהגו לאמרו במקצת מקומות, בשני ובחמישי לפני תחנה.
בשחר משכימין לבא לבית הכנסת, ואומר קרבנות ופסוקי דזמרה של שבת ושל יום טוב. ויש מוסיפים עוד מזמור, תפלה לדוד שמעה ה' צדק. ואחר פסוקי דזמרה יעמוד שליח צבור ויתודה, ויאמר פיוטין ודברי תחנונים, להיות תפלתו לרצון, כי קדוש היום לה'. ואומר נשמת וכל סדר יוצר כמו בשבת. ומתפללין תפלתן בלחש. ואחר כך פותח שליח צבור לחזור תפלתו בקול רם. ואומר קרובץ ופזמונים של מלכיות זכרונות שופרות. ומשלים תפלתו, ואחר כך פותח ואומר אבינו מלכנו. ואחר כך אומר קדיש שלם.
ומוציאין שני ספרי תורה. וקורין בפרשת וה' פקד את שרה חמשה. ומפטיר קורא בשניה ובחודש השביעי. ומפטיר בראש שמואל. ואם חל להיות בשבת, קורין ז' בפרשת וה' פקד את שרה. והטעם למה קורין בזאת הפרשה. ומפטירין בזאת ההפטרה, לפי שבראש השנה נפקדו שרה וחנה. וביום השני גם כן מוציאין ב' ספרי תורה. וקורין באחד חמשה בפרשת והאלהים נסה את אברהם. ובשניה קורא המפטיר כאתמול ובחודש השביעי. ומפטיר בירמיה מצא חן. וטעם ההפטרה, לפי שיש [בה] ענין זכירת ישראל לטובה, כדכתיב זכור אזכרנו עוד.
וכתב ה"ר נתן ז"ל ואומר מלבד עולת החודש (ומנחתו) [ומנחתה]. ואומר שני שעירים לכפר, (האחר) [האחד] בשביל היום, (והאחר) [והאחד] בשביל ראש חדש היה קרב בראש השנה, כדאיתא בזבחים פרק כל התדיר [פ"ט ע"א] מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה. ובסוכה פרק החליל פריך וליתני ראש השנה שחל להיות בשבת דאיכא תלתא מוספי. (ובתוספו') [ובתוספתא] דשבועות תני שלשים ושש שעירים קרבים לישראל בכל שנה, י"ב דראשי חדשים, אלמא קא חשיב אותו של ראש השנה. ויש כתבו (הני) [הכי], דאומרים את מוספי יום הזכרון הזה, ואפילו לא חל להיות בשבת, מפני מוסף ראש חודש שבו. אך לא יזכיר פסוקי דראש חודש, ולא את יום חודש הזה, משום דנפיק מיניה חורבה, שיאמר ביום השני כסדר הזה, ויאמרו אלול מעובר הוא, וימנו יום הכפורים וכל המועדות מיום שני, כדרך שמונין בכל שאר חדשים שהן שני ימים, ונמצא שיתקלקלו כל המועדות. אמנם בתפלות שכתב הר"ז ז"ל מידו כתוב את מוספי יום החודש הזה ויום הזכרון הזה. וזאת הנוסחא ליום ראשון [נוסחא] דוקא הוא, כמו שכתוב במקרא, מלבד עולת החודש. ומה שאמרנו שאין צריך להזכיר של ראש חדש, לעינן חתימה הוא, כשחותמין מקדש ישראל ויום הזכרון, שאין להזכיר וראשי חדשים לכפרה. יש אומרים שהיחיד אומר עלינו לשבח. ומסתבר הכי, משום על כן נקוה לך שמתחבר עם עלינו לשבח, כי עם מפני חטאינו אינו מתחבר יפה. וכוללין מלכיות זכרונות ושופרות, כדי שתמליכוני עליכם, ויעלה זכרונכם לטובה לפני, ובמה, בשופר.
ואחר תקיעות דמיושב, נהגו לומר מזמור אחד. ואחר אומר אשרי. ומחזירין הספרים למקומן, ואומר יהללו את השם ה'. ואחר כך אומר קדיש זוטא. ומתפללין הצבור בלחש תפלת מוסף, אבות, זכרנו, וגבורות, מי כמוך, אתה קדוש, ובכן ובכן ובכן, קדוש אתה, אתה בחרתנו, ומפני חטאינו. ואומר ביום הראשון, את מוספי יום הזכרון הזה, מפני מוסף ראש חדש שבו, אבל אין מזכירין ראש חדש, שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. וביום שני אין אומ' את מוספי, לפי שאינו ראש חדש, שאין מעברים אלול לעולם. עלינו לשבח. אוחילה. מלכיות, זכרונות, שופרות. ותוקע בכל אחת מהן. רצה, ומודים, וכתוב לחיים, שים שלום, היום תאמצנו, בספר חיים. קדיש שלם.
למנחה מתפללין כסדר יוצר. ואם חל להיות בשבת, מוציאין ספר תורה אחר סדר קדושה, כמו בשאר שבתות, וקורין ג' בסדר השבוע הבאה, ואחר כך מתפללין תפלת המנחה כסדר שהתפללו ביוצר. וכתב רבינו האי גאון ז"ל אומר צדקתך בשבת של ראש השנה, הלא אנו אומרים ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ומנהג יפה הוא. ומנהג נרבונה הוא שלא לאמרו, לפי שהוא ראש חדש, אבל יום הכפורים שחל להיות בשבת אומרים אותו. והמנהג להפטיר בשבת שלפני ראש השנה שובה ישראל. ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירין דרשו. ובשבת שבין היום הכפורים לסוכות שוש אשיש.
כתב ה"ר נתן ז"ל, דמשום דדוד קדים לנביאי אקדמינן לפסוקי דכתיבי לפסוקי דנביאי. וכן כתב ה"ר אשר ז"ל בשם ה"ר שמואל ב"ר דוד. ויש נהגו לומר יעלה ויבא בתפלת מוסף שנזקקין לומר זכרונות. ויש מוחין מלומר ה' צבאות יגן עליכם, לפי שאין להוסיף בפסוקים, רק לומר אותן שהן חובת היום. וכשחוזר שליח צבור התפלה, אחר שגומר מלכיות, תוקעין תשר"ת פעם אחת, ואחר שגומר זכרונות תוקעין תש"ת, ואחר שגומר שופרות תוקעין תר"ת, וגומר התפלה.
ואין פוחתין מעשרה פסוקים למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות. ומתחילין בשל תורה, ומסיימין בשל תורה. וכן נסדרו בסדרי התפלות, אומרים תחילה שלשה פסוקים של תורה, ואחר כך שלשה של כתובים, ואחר כך שלשה של נביאים. ומשלים בשל תורה, שחוזר ואומר ובתורתך כתוב לאמור, אלא שבמלכיות נסדר אחר פסוקי הנביאים מיד, ובזכרונות ובשופרות אינו אומרו אחר פסוקי הנביאים מיד, אלא אומר בזכרונות אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב לפניך וכו', וסמוך לחתימה אומר פסוק של תורה. וכן בשופרות אומר אחר פסוקי הנביאים אלהינו ואלוהי אבותינו תקע בשופר וכו', וסמוך לחתימה אומר פסוק של תורה. וזה שאנו עושין כן במלכיות, לפי שפסוק אחרון של תורה במלכיות, הוא שמע ישראל, ואין מלכות בו (כמבואר) [במבואר], לפיכך סדרוהו סמוך לפסוקי המלכיות, כדי שנדע דלשם מלכיות נקבע. או נוכל לומר כי מפני שמלכיות אין חותמין בהן מעין מלכיות אלא מקדושת היום, לפי שבה נכלל, לפיכך צריך להשלים כל פסוקי מלכיות ולחזור לענין הפתיחה שפתח בה שהוא קדושת השם, לפיכך הוא אומר וקדשנו במצוותיך וכו' ודברך אמת וקיים לעד וכו'.
וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה, ג' מן התורה, כמו שכתבנו למעלה. ואם השלים בנביא יצא. ואפילו אמר ובתורתך כתוב לאמר, ואמר פסוק אחר של תורה והפסיק, שוב אינו צריך לומר כלום. אין מזכירין מלכיות זכרונות שופרות של פורעניות. מלכיות, כגון בחמה שפוכה אמלוך עליכם. זכרונות, כגון ויזכור כי בשר המה. שופרות, כמו תקעו שופר בגבעה. ולא זכרון של יחיד, אפילו לטובה, כגון זכרה לי אלהי לטובה. ופקדונות (אין) [אינן] כזכרונות, כגון פקוד פקדתי אתכם. ויש לו להזכיר פורעניות של אומות העולם, ה' מלך ירגזו עמים, זכור ה' לבני אדום, וה' אלוהים בשופר יתקע. שמע ישראל ה' אלהינו, אתה הראת לדעת, וידעת היום והשבות, כל פסוק מאלו ענינו מלכות, אף על פי שאין בו זכר מלכות, הרי הוא כמו ה' ימלוך לעולם ועד, ויהי בישורון מלך. ואחר שגמר שליח צבור ברכה רביעית שהן מלכיות, תוקעין תשר"ת פעם אחת. ואחר ברכה חמישית תוקעין תש"ת פעם אחת. ואחר ברכה ששית תוקעין תר"ת פעם אחת.
<h2>דף לב:</h2>
ואם השלים בנביא יצא. וכן כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר, ואמר פסוק אחד של תורה, שוב אינו צריך. זהו דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והר"ף [ז"ל] כתב שאין צריך לומר שום פסוק, כיון שאמר ובתורתך וכו'. פר"ש ז"ל בשאר מוספי השנה כיון שאמר נעשה ונקריב כמו שכתוב בתורה וכו', אבל בראש השנה צריך לומר מלכיות זכרונות ושופרות. ורבינו תם פירש ובמלכיות זכרונות ושופרות קאי לבד הסוגיא דובתורתך כתוב לאמר וכו'. והא דאמרי דצריך לומר מלכיות, יש לומר כשהתחיל לומר הפסוקים, אבל מקראות של מוסף של שאר ימים טובים צריך לומר, ואין להפטר בנעשה ונקריב וכו'. שהמקראות הם עיקר הקרבנות יותר מעשרה פסוקים למלכיות שאינן קרבנות. והר"י האורבלי בעל המנהל אומר בשם רבו דלכל הלשונות אם אמר כאמור צריך לומר כל הקרבנות, דלמה כפל אם לא לאמרם. והר"ז ז"ל כתב שצריך לומר פסוק אחד מתורה ופסוק אחד מנביאים ופסוק אחד מכתובים. ואם אמר ג' מכולן יצא. וזה שאמרו ז"ל כיון שאמר ובתורתך כתוב שוב אינו צריך, על פסוק המוסף הוא, ר"ל שאינו צריך להזכיר כלל פסוקי המוסף, דהיינו ובחודש השביעי וכו', אלא מה שאמר ובתורתך וכו', כמו שעושין בשאר ימים טובים שאין מזכירין פסוקי המוסף אלא שאומרים כמו (שכתוב) [שכתבת] עלינו בתורתך וכו', דמשום דלא רגילי בהו לא צריך לאדכרינהו, הכא נמי לא שנא. אבל פסוקי מוסף שבת וקצת פסוקי מוסף דראש חדש אמרינן, מגו דרגילנא בהו. והראב"ד כתב דהא דאמרינן כיון שאמר ובתורתך שוב אינו צריך, הכי קאמר כיון שאמר ובתורתך וכו' ועל ידי עבדיך הנביאים ובדברי קדשך כתוב לאמר, אף על פי שלא הזכיר הפסוקים, כיון שהזכיר מקום כתיבתן יצא.
ובמקום ב' חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף, השני מתקיע. ובדין הוא דנתקע ביוצר, משום דזריזין מקדימין למצוות, אלא תקנה היה על שמד, ופעם אחד גזרו שמד שלא לעשות מצות שופר, ושינו המנהג לתקוע במוסף, שמתחילה היו תוקעין ביוצר. ואמרינן בירושלמי מגו דחמון דקרו קריאת שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו, אמרי בנימוסייהון אינון עסקין, פירוש ולא ירגישו שלשם מצוה תוקעין. ויש אומרים שכששמעו שהיו מתקבצין ותוקעין, כסבורין היו שעליהם הם באין ועמדו עליהם והרגום, ושינו המנהג למוסף, כדי שיאמרו בנימוסייהון אינון עסקין, כלומר לשם חק שלהם, לא למרוד בנו ולבא עלינו. ואף על פי שהשמד נתבטל, התקנה לא זזה ממקומה. ויש דקדקו, מדאמרינן השני מתקיע, שהוא לשון מפעיל, שאין שליח צבור עצמו ראוי לתקוע. והטעם, כדי שלא יטעה בברכות, שלא ידע לחזור במקום שפסק. ואף על גב דאמרינן נמי מקרא את ההלל, שהוא גם כן לשון מפעיל, התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לצבור, כדאמרינן התם הוא אומר הללויה וכל העם אומרים הללויה. אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות, נראה לומר ששליח צבור רשאי לתקוע תקיעות שמיושב, משום דלא שייך בהו האי טעמא. ודוקא לענין תקיעות אמרינן דעל השני להתקיע, שתקנה לא זזה ממקומה, אבל להקרות בספר תורה, או להקרות ההלל, בשאר ימים טובים, הראשון מקרא ההלל.
ואין אומרים הלל בראש השנה, לפי שהוא זמן לעמוד ביראה ופחד, ולהיות כל אחד ירא וחרד מפשעיו. וכן אמר רב אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה בראש השנה וביום הכפורים. אמר להם, אפשר מלך מלכי המלכים יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה. אך אחרי אבינו מלכנו, אומר קדיש שלם.
שופר של ראש השנה, אין מחללין עליו יום טוב. ואפילו בדבר שהוא משום שבות. ואין צריך לומר שאין עושין בו מלאכה. מפני שתקיעת שופר עשה, ויום טוב עשה ולא תעשה. ומותר לתת בתוכו יין או מים או חומץ, כדי לצחצחו. ולעולם לא יתן לתוכו מי רגלים, מפני הכבוד, שלא יהיו המצוות בזויות עליו.
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוין שומע לצאת ולא נתכוין התוקע להוציאו, או נתכוין התוקע להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע. ואם השומע מתכוין להוציא כל השומעים קולות תקיעותיו, כל המתכוין לצאת יצא, אף על פי שאין התוקע מתכוין לזה פלוני. ואף על גב דאמרינן גבי מצה אכל בלא כונה יצא, דמשמע מצוות אין צריכות כונה, שאני מצוה דאכילה משאר מצוות, דכיון דנהנה כמתכוין דמי. והכי נמי אמרינן גבי מתעסק בחלבים ובעריות שחייב, שכבר נהנה. ואף על גב דבעלמא אמרינן דמתעסק פטור, אבל שאר מצוות ודאי בעי כונה לצאת.
<h2>דף לג.</h2>
התינוקות שלא הגיעו לחינוך, אין מעכבין אותן מלתקוע בשבת שאינה של ראש השנה, כדי שילמדו. ומותר לגדול להתעסק עמהם כדי ללמדן, [ביום טוב] בין שהגיעו לחינוך בין שלא הגיעו לחינוך, שהתקיעה אינה (אסור) [אסורה] אלא משום שבות. אלה דברי הרמב"ם ז"ל. [והראב"ד ז"ל כתב] דקטן שהגיע לחינוך, אביו מתעסק עמו כדי שילמוד, אפילו בשבת הסמוכה ליום טוב, אבל קטן שלא הגיע לחינוך, הוא עצמו תוקע ביום טוב, אבל לא בשבת, וכל שכן שאין אביו מתעסק עמו. וכן דעת ה"ר יצחק ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
ועומד אחד לתקיעת שופר. ויש מקומות שנוהגין לקרוא התוקע במנין חמשה. וגם יש מקומות שתוקע ביום ראשון בבימה, וביום שני במקומו. ומברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר, ושהחיינו. וכתבו הגאונים ז"ל מברכין על השמיעה, ואין מברכין על התקיעה, לפי שהמצוה בשמיעה תלויה. ותוקע שלשים תקיעות, כמו שביארנו, תשר"ת תש"ת תר"ת, כל אחד ואחד י' פעמים, מפני הספק. ויש שעושין תרועה מתוך שברים, כלומר בנשימה אחת, לפי שהכל נקרא תרועה. ויש שעושים בשתי נשימות, ואומרים שאין דרך לעשות גניחה ויללה בנשימה אחת. וכבר ביארנו למעלה כל הדיעות. ואחר התקיעות נהגו לומר כל הקהל כאחד בקול רם מזמור של תהלים ופסוקים של שופרות. ואחר כך אומר אשרי. ומחזירין הספרים למקומן. ואומר קדיש זוטא. ומתפללין תפלת מוסף בלחש.
וכתב הרמב"ם, זה שתוקע כשהן יושבין, תוקע על סדר הברכות. ואינו מדבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות של סדר הברכות. ואם שח ביניהן, אף על פי שעבר, אינו חוזר ומברך. ויש אומרים שאין דעת הר"מ ז"ל על זה לעכב שזה שתקע הוא שיתקע על הסדר ולא אחר, אלא בא לומר שאין להעביר המצוה ממנו כיון שהתחיל בה, כדאמרינן מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור. עוד כתב בדין הוא שיתקעו על כל ברכה כל בבא מהן ג' פעמים, כדרך שתוקעין כשהן יושבין, אלא כיון שיצאו מידי ספק בתקיעות שמיושב, אין מטריחין על הצבור לחזור כולן על סדר הברכות, אלא די להם בבבא אחת על כל ברכה, כדי שישמעו התקיעות על סדר הברכות. וכל הדברים הללו בצבור, אבל ביחיד בין שישמע על סדר הברכות בין שלא ישמע על סדר הברכות, יצא בין מעומד בין מיושב. ואין בזה מנהג. עכ"ל. והבעל הערוך כתב שמנהגם לתקוע שלשים קולות לתפלה מיושב. ויש נוהגין לתקוע כל סימן וסימן ג' פעמים על סדר הברכות, תשר"ת למלכיות ג' פעמים, תש"ת לזכרונות ג' פעמים, תר"ת לשופרות ג' פעמים. ורבינו תם ז"ל הנהיג במקומו לתקוע תשר"ת על כל ברכה וברכה, לפי שזו התקיעה המעולה, שיש בה גנוח ויליל, דדלמא גנח ויליל. ואפילו תאמר דלא הוי אלא גנוחי או ילולי, לא הוי הפסק לא שברים ולא תרועה, מדאמרינן שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא. ואין הכל מודים לו, שאומ' דודאי הפסק הוי. ואין משיחין, לא התוקע ולא שאר העם, בין התקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד, כדי שיכוונו לבם אל התקיעות. ואף על פי שאם שח אינו צריך לחזור ולברך, גוערין מאד במי ששח. ואומר אחר תקיעות שעל סדר הברכות היום הרת עולם, כלומר היום ראש חדש תשרי הוא הריונו של עולם, אתא כמאן דאמר בתשרי נברא העולם. והוא לשון הפסוק ורחמה הרת עולם.
כמה תקיעות חייב אדם לתקוע ביום טוב של ראש השנה, ט' תקיעות. לפי שנאמר תרועה ביובל ובראש השנה ג' פעמים, וכל (תקיעה) [תרועה] פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. מפי השמועה למדו שכל התרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל. תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהן, תקיעה ותרועה ותקיעה. תרועה זו (האמור) [האמורה] בתורה, נסתפק לנו ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא. אם היללה שמיללין הנשים ביניהם בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שמתאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד, האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, כדרך הדואג מתאנח ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל. היללה היא שאנו קורין תרועה, והאנחה זה אחר זה, היא שאנו קורין שלשה שברים. נמצא סדר תקיעות כך הוא. תוקע תקיעה, ואחריה ג' שברים, ואחריהן תרועה, ואחריה תקיעה. וחוזר כסדר הזה שלשה פעמים. וכתבו רבינו שרירא גאון ורבינו האי גאון ז"ל האי מאי דמקדמין שברים לתרועה, דסתמיה דאיניש כי מתרע ביה מילתא, ברישא מגנח והדר מיליל, כך הביא הריא"ג ז"ל.
נמצא מנין התקיעות שלשים, כדי להסתלק מן הספק. שעור תרועה כשתי תקיעות, ושעור ג' שברים כתרועה. הרמב"ם [ז"ל] והרי"ף ז"ל כתבו כיון דסברינן דשעור תקיעה דכולהו בבי כתרועות דכולהו בבי, נמצא ששעור תרועה כשתי תקיעות, שהרי בכל הבבות יש שש תקיעות, ואין בהן רק (שלשה) [שלש] תרועות, והראב"ד ז"ל כתב ששעור תקיעה כשלש תרועות, ושעור תרועה כשלשה שברים. וכתב ה"ר דוד ב"ר לוי [ז"ל] וזה לשונו, שמענו שהיה הראב"ד מקפיד על התוקעין שלא יקצרו התקיעות פחות מט' טרימוטות. וכן התרועה עצמה שלא יעשו בה פחות מט' טרימוטות. והשברים נמי אין לקצר בהן פחות מג' טרימוטות. וכן המאריך בשברים יותר מדאי, יש שמקפידין, מפני שנראין כתקיעה. וה"ר יצחק ז"ל כתב שעור תקיעה כתרועה, ותרועה ג' שברים שהן ג' יבבות, והיבבא שעור ג' כוחות של כל שהוא.
הרי שתקע והריע ותקע תקיעה ארוכה ומשך בה כשתים בראשונה, אין אומרים תחשב כשתי תקיעות, ויריע אחריה ויחזור ויתקע, אלא אפילו משך בה כל שעה, אינה אלא תקיעה אחת, וחוזר ותוקע ומריע ותוקע שני פעמים. והירושלמי אומר שאפילו אחת אין בידו, דלא רישא אית ליה סופא, ולא סופא אית לה רישא. פירוש, הראש שעשה לסוף תשר"ת אין לו סוף, והסוף שעשה לראש תש"ת אין לו ראש.
וכן יש אומרים שאם היה צריך לתקוע תש"ת, וטעה ועשה אחד מן השברים קצת תרועה, לא די לו בהניחו התרועה ועשות התקיעה, אלא כל אותו תש"ת פסול, וצריך לחזור ולעשותו פעם אחרת, שתקיעה מפסקת בין השברים לתקיעה. וכן אם (הוא) [היה] צריך לתקוע תר"ת, (וכשירצה) [וכשרצה] לעשות תרועה טעה והתחיל לעשות שברים, צריך לחזור ולעשות כל התר"ת, מהטעם שביארנו. אבל המוסיף בשברים יותר על השלש אין בכך כלום, כמו שאין מקפידין על אריכות התרועה, שזה גם כן תרועה ארוכה היא.
והצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות, כמו שנסדיר בע"ה, אבל היחיד שומען על הסדר, ואין צריך לשמען על סדר הברכות. ויש פוסקין דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות. ומוכחי האי סברא מהא דאמרינן בירך ואח"כ נתמנה לו שופר, משמע שאם נתמנה לו שופר קודם שבירך, שתוקע קודם שיברך.
ומסתברא שאין להפסיק כלל בתשר"ת בין שברים לתרועות, דכיון דמשום דלמא גנח ויליל הוא, אם כן הכל תרועה אחת, ואין להפסיק בתרועה עצמה, ואם הפסיק נפסקה, וליכא לשעורה, ואינה עולה. ובתשובת רבינו תם כתב ג' שברים בנשימה אחת עבדינן להו, דבמקום תרועה הן, אבל שברים ותרועה דתשר"ת, לא מסתבר, דגנוחי וילולי בחד נשימה לא עבדי אינשי. ע"כ. ולא נהירא, דהרי תרועה אחת היא, ואי אפשר להיות בה הפסק בשום פנים, ולא מחלקי גנוחי וילולי מפשוטה, או ילולי וגנוחי דר' יהודה, ואף על פי כן צריך לעשות בנשימה אחת. והריא"ג ז"ל כתב ותוקע תשר"ת ותש"ת ותר"ת ג' פעמים, נמצא כל בבא שלש של שלש שלש, שהן עשרים ושבעה, [דתרועה] דתשר"ת ושברים אחת הן. והוי יודע, שאין פירוש שברים שישבור הקול ויפסוק, אלא שבר כאדם הגונח משבר ומכאב לב, והן יבבות ארוכות. וטועין התוקעין המפסיקין לגמרי עכ"ל.
ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש וכו', מפי השמועה למדו, מה תרועת יובל בשופר, אף תרועת ראש השנה בשופר.
<h2>דף לד:</h2>
שמע תקיעה אחת בשעה זו, ושניה שעה שנית, ואפילו שהה כל היום, יצא ידי חובתו, וכולן מצטרפות. והוא שישמע כל בבא מהן על סדרה, לא שישמע תרועה ואחריה שתי תקיעות, או שתי תרועות ואחריה תקיעה, וכן כל כיוצא בזה. וכן השומע ט' תקיעות מט' בני אדם, או אפילו תקיעה מזה ותקיעה מזה, בזה אחר זה, ואפילו בסירוגין, כל היום, יצא. והוא שישמע כל ט' תקיעות על הסדר, שכולן מצוה אחת הן, ולפיכך מעכבות זו את זו. אבל שמע ט' תקיעות מט' בני אדם כאחד לא יצא. ולא משום דתרי קלי לא משתמעי, דבמידי דחביב ליה יהיב דעתיה ושמע, אלא משום דבעי פשוטה לפניה ופשוטה אחריה, וליכא. דבעידנא דעביד האי תקיעה, עביד האי תרועה. וזה שאמרנו שהשומע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, לא שנא שישמע הסימן כולו כאחד, ולא שנא מסורג, שיהיה הפסק גדול בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה. מיהו אם יפסיק בתוך השברים עצמן, בין ראשון לשני, ובין שני לשלישי, לא יצא, שאין להפסיק בין השברים, כמו שאין להפסיק בתרועה, וצריך לחזור ולעשות הג' בלי הפסק.
וכתב הרמב"ם ז"ל, (שלשה) [שלש] ברכות אמצעיות אלו של ראש השנה ויום הכפורים של יובל, שהן מלכיות זכרונות שופרות, פירוש, בזמן שהיובל נוהג, אומר אותן ביום הכפורים של יובל, מעכבות זו את זו.
התקיעות אינן מעכבות הברכות, והברכות אינן מעכבות התקיעות. שתי עיירות, באחת יודע בודאי שיש שם מברך להם ט' ברכות, ואין שם תוקע, ובשניה ספק יש שם תוקע ספק אין שם תוקע, הולך לשניה, שהתקיעה מדברי תורה, והברכות מדברי סופרים.
<h2>דף לה.</h2>
ואחר שהתפללו הציבור בלחש, חוזר שליח צבור התפלה, להוציא מי שאינו בקי, ומי שירצה לסמוך על תפלתו ולא התפלל, דקיימא לן דשליח ציבור מוציא אף את הבקי בראש השנה ויום הכפורים. והטעם משום דאוושי כולי עלמא בברכות. כלומר, שאומרין אותן בקול רם, ומשבשין זה את זה, ואינן יכולין לכוין לשונם ולבם לתפלה. ולפיכך טוב להם לשמוע משליח ציבור. ושליח ציבור מוציא כל אחד ידי חובתו, ובלבד שיתכוין לצאת, ויהיה שם מראש ועד סוף. וכן כתב הבעל ההשלמה ז"ל. ודוקא בברכות של ראש השנה ויום הכפורים, מהטעם שביארנו, אבל בברכות של כל השנה, אין שליח ציבור מוציא אלא עם שבשדות דאנסי, או מי שאינו בקי. ועם שבשדות גם כן, אם הם בקיאין, צריכים להתפלל. ואם אינן בקיאין, צריכין להיות בבית הכנסת, וישמעו התפלה משליח ציבור מראש ועד סוף. וכיון דאמרינן עם שבשדות דאנסי דשליח ציבור מוציאן, הוא הדין לזקן או חולה שאנוסין מלבא לבית הכנסת, ששליח ציבור מוציאן. ועתה פשט המנהג ברוב שאין שום אדם בקי רוצה לפטור את עצמו בשליח ציבור, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים, ומתפללין כולם בלחש. ונראה לומר, כי המנהג לפי שאין אנו בקיאין בכונה, שנוכל לכוין לש"צ מראש ועד סוף. וכתב הריא"ג ז"ל שהיחיד שלא התפלל מוסף, אלא שסמך על תפלת שליח ציבור, וכיון לצאת בה, שצריך לפסוע ג' פסיעות אחר שסיים שליח ציבור תפלתו. ויש בשלוחי צבור מי שמחמיר על עצמו לפסוע, אלא (שהיה) [שהוא] מבליע פסיעותיו לבלתי הראות, דלא נהוי כיוהרא.
ואחר תפלת ערבית אומר קדיש. ומקדש על הכוס, כמו בשאר ימים טובים. ובמקום מועדים לשמחה, אומר את יום הזכרון הזה. וחותם ודברך אמת כמו שחותם בתפלה. ואם חל להיות בשבת, מזכיר שבת כמו בתפלה, ואומר אחר כך זמן. וכדרך שקדש בראשון מקדש בשני. וכן היה נוהג הר"מ [נ"ע]. אמנם היה רגיל להמתין יין חדש עד ליל שני, לאפוקי נפשיה מפלוגתא, כי יש גדולים שאומרים שאין לברך זמן בליל שני. והר"ף ז"ל כתב וכן עיקר. לאפוקי נפשיה מאותן שאין אומרין זמן בליל שני של ראש השנה, ונותנין טעם לדבריהם, משום דקדושה אחת הן, והוי כיומא אריכתא, ולא דמי לשני ימים טובים של גליות, דשתי קדושות הן. מיהו ר"ש ז"ל מצא בתשובות במחזור ויטר"י, שיש לומר זמן ביום טוב שני של ראש השנה, דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא, היא הנותנת, שהרי הוי קדושה אחת, כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה, כדאיתא בראש השנה, ואז הוי שני עיקר, כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה. ואף על גב דהשתא לאחר חורבן בית, הוי יום ראשון עיקר, כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות וכו', מכל מקום מה שאנו נוהגין קדושה אחת, היינו מחמת תקנה ראשונה שהתקינו שלא יהיו מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה. עכ"ל.
וכשחל להיות בשבת, אומר בערבית מוצאי שבת, שהוא ליל שני, ותודיענו, כמו בשאר ימים טובים, להיות מבדיל בתפלה. ואף על גב שמזכיר בה כבוד מועד וחגיגת הרגל, אמרינן דסדר קדושת המועדים מזכיר והולך, כדאמרינן בהבדלה, דסדר הבדלות הוא מונה. וכן מבדילים על הכוס, ועושים יקנה"ז, כמו בשאר ימים טובים. ויש אומרים דאין לומר בו לא רגל ולא מועד, שלא מצינו בשום מקום שיהיה ראש השנה נקרא מועד, דגם הגאונים לא היו אומרים והשיאנו, מפני שיש בו ברכת מועדיך בהבדלה, כמו בשאר מוצאי שבת ליום טוב.
ואומר זמן ביום טוב שני של ראש השנה, בין בקדוש, בין בתקיעת שופר. שכיון שצריך לעשות גם בשני כמו שעשה בראשון, ראוי לברך כמו בראשון. ויש חולקין על זה ואומרים, כי אחר שהם קדושה אחת, (וביום) [וכיום] אחד, אין לחזור ולברך זמן פעם שנית. ומנהג נרבונ"א וכל אלה הארצות, לומר זמן ביום שני, בין בקדוש בין בתקיעת שופר. וכשחל להיות בשבת, כשמקדשים בבית, מנהג לפתוח ויכולו לפני הקדוש.
ומביאין לפני בעל הבית תמחוי, ובו כל מיני מגדים, לסימן טוב, ובתוכו קרכסתא. פירוש, קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, לעשות זאת, מאי דגרסינן במסכת כריתות [ו' ע"א], אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, ליחזי איניש בריש שתא קרכסתא. ונהגו ליקח כל אחד בידו, ואומר, קרא, יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיקראו לפניך זכיותינו, ויקרע רוע גזר דיננו. רוביא, יהי רצון מלפניך וכו' שירבו זכיותינו. כרתי, יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיכרתו שונאינו וכל מבקשי רעתינו. סלקא, יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו וכו', שיסתלקו עוונותינו, ויסתלקו שונאינו וכל מבקשי רעתינו. תמרי, יהי רצון מלפניך וכו', שיתמו שונאינו עם כל חטאתינו. ושאלו לרב, למה אנו אוכלין ראש האיל בראש השנה, והריאה, כמו כן בדבש. וענה להם, ראש האיל, זכר לאותו איל שעקד אברהם אבינו, שנאמר וישא אברהם את עיניו וכו'. ולהכי אוכלין הראש, כי הוא ראש השנה. והריאה, משום שמאירה את העינים. וכן היה רגיל לעשות הר"מ [נ"ע]. ואינו נזהר לאכול שומין ואגוזים, ולא שום דבר.
ואחר כך אוכלין כל סעודתן. ומברכין על המזון. ואומר יעלה ויבא בברכת בונה ירושלים, להזכיר מעין המאורע. ואם חל להיות בשבת, אומר תחילה רצה והחליצנו, ואחר כך יעלה ויבא. ומזכיר שבת בפני עצמו, ויום הזכרון בפני עצמו. וכבר ביארנו שאין צריך להזכיר של ראש השנה.
וגם נהגו כל ישראל לטבול בנהר בערב ראש השנה ויום הכפורים. ולולי צינת אלה הארצות, מחייבי כל ישראל לעשות כן, דבעל קרי אסור בתפלה. וסמכו על הא דאמר ר' יוחנן בטלוה לטבילותא. וכתב הרי"ף לטבילותא בטלו, אבל לנטילותא לא בטלו, ועתה נקוט מנהג כל ישראל שאין מתפללין עד שירחצו. ובספרד שאין להם צינה טובלין, אבל באלה הארצות לא, ובירושלמי משמע, דמקומות יש שטובלין ויש שאין טובלין. ומפני שתפלות ראש השנה ויום הכפורים צריכות טהרה מאוד, ואין הצינה עדיין, נהגו לטבול. ע"כ. ואין מברכין על טבילה זו, לפי שאינה רק בשביל טהרה. כך כתב הר"מ [נ"ע]. והוא היה נוהג לשפוך על גופו ט' קבין מים חמין, שהם רי"ו ביצים, במקום טבילה, כי אותה טבילה אינה אלא בשביל טהרה ולא בשביל חובה עכ"ל.
כתב ה"ר אשר ז"ל, ערב ראש השנה, נהגו להתענות, ולעשות צדקות גדולות, כדאמרינן אגרא דתעניתא צדקתא.
